• אבן חושן

גליון 5 - 2000

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
מרדכי גלדמן
אמנון שמוש
גלי-דנה זינגר
ק.א. גלצ'ינסקי (בתרגום גלי-דנה זינגר(
היידן קארוס (בתרגום דורית ויסמן(
רבקה רז
יקיר בן-משה
ננו שבתאי
ישראל אלירז
בני ציפר
גדעון עפרת
אילן בושם
אנדרה אדי (בתרגום משה גנן(
דרור בורשטיין
הילה לולו לין
סבינה מסג
צבי גבאי (תרגומים והערות(
אמיר אור
אבי אליאס
יעקב-שי שביט
דרור אלימלך
אוקטביו פאז (בתרגום גלי-דנה זינגר(
דורית ויסמן
יורם ורטה
לואיסה קסטרו (בתרגום רמי סערי(
רוני סומק
אדם זגייבסקי (בתרגום דוד וינפלד(
דנה גולדברג
קלוד ס. פרימן השלישי (בתרגום קובי אור(
דורין מרגלית
קובי אלנבוגן
ג'יימס טייט (בתרגום קובי אור(

 


פתח דבר

 

המשמעות שבשירה, או:

השפיטה הסובייקטיבית של הקורא כאסתטיקה רומנטית

 

"לעולם לא 'מה השיר אומר' חשוב, אלא מהו השיר גופו"

I.R. Richards, Poetries and Sciences. N.Y. 1926

 

חשיפת משמעות היצירה כדרך להבנתה אינה צורך חד-ערכי. ביסוד חיפוש המשמעות קיים הרצון למצוא את אשר מעבר לנגלה, אך אין בכך לסתור את חוויית ההנאה הראשונית של קורא השיר.

"מצבו של קורא השירה העברי הוא עגום. עגמימות זו מקורה בדרכו הקשה אל השיר הטוב, ובעיקר אל השיר החדש, הטוב והרלוונטי למאווייו". כך כתב מאיר ויזלטיר בהקדמה לגיליון הראשון של 'גליונות שירה' – "גוג" (1969). "כל האמור לעיל לא היה כה מרגיז", הוסיף וטען ויזלטיר, "אלמלא התחולל בעידן של שגשוג אמיתי לשירה העברית".

לא נדוּן כאן במהות 'השיר הטוב' ובשאלה האם עליו להיות רלוונטי למאווייו של 'קורא השירה', אף שבימים אלה עולָה מעין המיה דמוית תרעומת על כך שאין תגובה ממשית ומספקת של אמנים ואנשי-רוח לענייני דיומא, למשל לעימות היהודי-ערבי. אך האם היענות ל"דרישת" הקוראים ליצירה מענייני דיומא תהפוך אותה לטובה? לפי תפיסתנו השירה מייצגת את היצירה האמנותית בכללותה, ולמעשה קורא השירה חש בחוויה האסתטית.

יצירת אמנות יש בה עושר של אפשרויות, ובין האפשרויות המדברות אל הקורא גם אלו שצדדים שונים באישיותו של הקורא מגיבים עליהן, ולא רק על תכנים של דעת ושל משמעות. כל שניתן אינו אלא לערער על ההגמוניה של הדעת באמנות. אין זה הרהור חדש: "אין לך שמחה גדולה יותר מאשר התרת ספֵקות שכליות", כאִמרתו של הרמ"א (ר' משה איסרליש), שלפי אריאל סימקין (הארץ, 13.10.00) התגלגלה דרך דנטה אליגיירי מחכם שקדם לו: אבו חאמד מחמד אל גזאלי (פרס, 1058-1111).

כשבאים לדון בתפיסה של צרכן האמנות, מרבים לצטט מדבריו של סטרווינסקי. כשנשאל מה הוא שומע בסימפוניה החמישית של בטהובן ואל מה הוא מודע, ענה: "אל המרווחים, לצירופי המרווחים, ואחר-כך הולך ונתפס המקצב". וכך אמר קנדינסקי כשהוא מתבונן בציור שלפניו: "צבעים אחדים נראים מחוספסים ואף דוקרניים, בעוד שצבעים אחרים רישומם חלק, כעין הקטיפה, עד שמתעורר הרצון ללטפם...".

שתי הדוגמאות ממחישות תפיסה חושית ולא דעתנית.

אך כדי להצביע על כך שהדברים אינם פשוטים, נשתמש גם בהבחנתה

המזהרת של נטלי סארוט בסִפרהּ עידן החשד. מחד גיסא, "המלים [...], להבדיל מצלילי המוסיקה, מצורות פלסטיות, מצבעים, אין הן מטילות עצמן עלינו מכוח עצמן ואין בהן כדי להספיק לעצמן" (תרגום: יונת סנד. הקיבוץ המאוחד, תשל"ב), ובנוסף: "השפה מוליכה אל המשמעות. ובהיות השפה חלולה, בא הקורא, בין אם ירצה ובין אם ימאן, וממלא אותה". משמע משלים מנטיות לִבו (או שִׂכלו). ומאידך גיסא עומדת התפעלותו של סמואל בקט ממשפט שמצא אצל אגוסטינוס הקדוש, התפעלות שנובעת לא מן העניין שבדבר, אלא התפעלות מאופן הביטוי של הדברים, שנאמרו "בצורה נפלאה, והצורה היא כל שאכפת לי". כך גם התפעלותו של פּרוּסט מיצירתו של פלובר, שעשה שימוש בכינויי-גוף ובמִלות-יחס, וחידש בכך לא פחות מקאנט בקטיגוריות שלו ובתיאוריות שלו. ושום מלה אצלם על משמעות, על תוכן או על מסר.

 אבל לא הכל דוגלים בגישה זו כאשר אנו באים לדון בענייני תוכן ובענייני צורה ולהשתלב בוויכוחים הנצחיים באמנות – מה חשוב ממה, מה קודם למה. יש "קוראים" שממלאים את הצורה במשמעות ובתוכן, ויש שאינם. "מקובל לראות משמעות כאיזה 'מובן העודף' על הגלוי לכאורה, כאירוע נתפס כלשהו, על-ידי תפיסה שכלתנית" (ס. יזהר, לקרוא סיפור, עם עובד, 1982). 'המובן העודף' יכול להיות נטול בסיס לוגי, ואף-על-פי-כן תהא זו ההבנה שמתחשבים בה, והיא גם קובעת טעם, חורצת משפט, מקרבת או דוחה – ולא מקוצר-דעת, מחוסר-השכלה או מגחמה ארעית.

נראה אפוא, כי דווקא במרחב שבין שתי הגישות הידועות, זו המתמקדת בתוכן וזו שעניינה בצורה – שם משׂתרע האזור המעניין והעשיר ביותר, ושם יש לפעול על-פי עצת לִבּנו. אנו מנסים לסנגר על השימוש בהבנה החושית בקריאת יצירת האמנות. נצביע על תומס מאקווינס, הטוען שאף החוש הוא מין של תבונה, ככל כוח ההכרה, וכן גם עמדת קאנט, הרואה ב'יפה' את תכונותיו של החומר החושי, העושה עצמו בר-הכרה בכך שהוא מתארגן לפי הנחיותיו של כושר ההכרה שלנו. ההתארגנות של כוח ההכרה היא, מבחינתנו, ההתארגנות של הקורא/הצופה, האוסף בצורה של התנסות (אמפירית) את התכונות המחוללות בו רושם. לפיכך, ההבנה הנובעת מהחושים שהם כלי ראשון תהווה את הבסיס לחיפוש אחר משמעות. הבנה שלא תידחה בזלזול כשפיטה סובייקטיבית על-ידי בעלי הדעת, הרואים בה אסתטיקה רומנטית.

ובעצם באים אנו לומר, שקורא השירה הוא שיוצר את חוויותיו.

 

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד