• אבן חושן

גליון 7 - 2001

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
צבי לחמן (מאמר(
אדם זגייבסקי (בתרגום דוד וינפלד(
יורם ורטה
פבלו נרודה (בתרגום טל ניצן-קרן)
חורחה לואיס בורחס )בתרגום טל ניצן-קרן(
ססאר ואייחו (בתרגום טל ניצן-קרן(
טל ניצן-קרן
איתי אלטשולר
אומברטו אקבל (בתרגום שוש נבון ואיתי אלטשולר(
איריס קובליו
אילן בושם
אסי דגני
פדרו אנריקו מרטינז (בתרגום משה בן-הראש(
משה בן-הראש
ענת שרון
דנה גולדברג
דורית ויסמן
היידן קארוס (בתרגום דורית ויסמן(
ריימונד קארבר (בתרגום דורית וייסמן(
צ'רלס בוקובסקי (בתרגום דורית ויסמן(
שולמית חוה הלוי
סבינה מסג (מקור ותרגום(
פראנציסקו אלבנאם
אמילי דיקינסון
חואן רמון חימנס
כביר
לי פו
מיכאל בלומנטל
אנטוניו מצ'אדו
מיכאיל גרובמן
שיימוס היני
רבקה רז
אורית מיטל
שמעון שלוש
ריקי דסקל
צבי גבאי (מבוא ותרגום(
דוד שפירא (בתרגום מיכל גוברין(
רוני סומק
רועי צ'יקי ארד
דרור בורשטיין
רמי סערי (מאמר ותרגומים(
אלן ניט
מרי וליסו
אודי זומר
רבקה רז
רחל פירסט (בתרגום מ. גנן(
אמנון שמוש (מבוא לשירים(
נדה ברין
שושן שלווה
מאלק סלאלחה
אבא שחיני
רחל חלד
עדינה בן-חנן

 


 

פתח דבר

 

לאוקואון

או: על גבולות הציור והשירה

 

"ההנחה שלי, כי האמנים חיקו את המשורר, אינה גורעת מעֶרכם;

אדרבה, חיקוי זה מאיר את חוכמתם באור היפה ביותר".*

 (ג.א. לסינג)

 

בימי תוהו ובוהו רצופי אלימות וטרור, נשתמש בחיבורו של לסינג (גולטהולד אפרים), "לאוקואון או על גבולות הציור והשירה" (1766) כדי להדגיש את חשיבות הגבולות בחיינו. מושא התיאור של אותם גבולות במאמר של לסינג הוא יצירת האמנות "קבוצת הלאוקואון". קבוצת הדמויות של לאוקואון – בנם של פריאמוס, אחרון מלכי טרויה והֶקוּבֶּה, עם שני בניו, הנתונים בלפיתות-מוות של שני נחשי ענק – היא יצירת מופת של הפיסול העתיק, אשר שימשה מקור השראה לאמנים רבים בכל הזמנים ונחשבה חיקוי מושלם של הטבע ומופת של ביטוי. ה"לאוקואון" מסמל את הכאב הגדול של הדמות האנושית החפה מפשע, הנפגעת מכוחות הרשע – כאז כן עתה. אותם נחשים/מפלצות/טרוריסטים הרימו את ראשם, פגעו וטִלטלו את האנושות כולה ללא גבולות.

 

"שְׁנֵי נְחָשִׁים-מִפְלָצוֹת זִנְּקוּ וְעָלוּ עַל הָאָרֶץ, צֶבַע דָּמִים לְרֹאשָׁם [...] עֹקֶץ הָאֶרֶס יוֹצֵא מִשִּׂפְתֵי הַשְּׁרָצִים וּמְפַעְפֵּעַ. [...] זִנְּקוּ הַנְּחָשִׁים אֶל לֶאוֹקוֹאוֹן, אֶת נְעָרָיו הַקְּטַנִּים יִלְפְּתוּ הַפְּתָנִים בְּכָל תֹּקֶף, [...] חָשׁ הַכֹּהֵן לְעֶזְרָה הֵמָּה תְּפָשׂוּהוּ מִיָּד וְכָפְתוּ אֶת גּוּפוֹ [...] סְחוֹר עֲקָדוּהוּ כֻּלּוֹ בְּזָקְפָם רָאשֵׁיהֶם הַשָּׁמַיְמָה. הוּא הִתְאַמֵּץ בְּיָדָיו אֶת כַּבְלֵי הָאֵימִים לְפַתֵּחַ, אֶרֶס וְדָם גָּאֲלוּ אֶת לִבְנַת טַלִּיתוֹ וּסְרָטֶיהָ".

(מתוך אַינֵיאיס, תרגום שלמה דיקמן, מוסד ביאליק תשכ"ד)

 

המניע למחקר של לסינג היה פירושו של וינקלמן ל"קבוצת הלאוקואון" (בשנת 1506 נחשף הפסל, שזמן היווצרו, על-פי מחקר אפיגרפי, הוא בערך שנת 50 לפנה"ס), וזאת לאחר שכבר ב-1754 עסק בנושא דומה בשעה שהיה ידידו הקרוב של משה מנדלסון, ידידות שהִפרתה את שניהם ושהניבה את המסה "פופ המטאפיזיקן", שבה הם דוחים בהחלטיות כל קשר בין פילוסופיה לשירה. היה זה מנדלסון שהפנה בדצמבר 1756 את תשומת-לִבו של לסינג לחיבורו של וינקלמן, "הרהורים על חיקויי היצירות היווניות בציור ובפיסול" משנת 1755, ואל ההשוואה שם בין עיצובו הפיוטי של ורגיליוס לעיצוב הפסל של הלאוקואון (במחקרו מנסה לסינג להעלות השערה, שיוצרי הלאוקואון וּורגיליוס ניזונו מאותו מקור, ולאו דווקא שיוצרי הלאוקואון הושפעו מהתיאור הפיוטי של ורגיליוס, אך לא נדון בכך כאן).

אצל לסינג משמש הלאוקואון מכשיר להתנגחות בבני דורו שראו חפיפה בין השירה לציור. "כל שמוצא-חן או דוחה בזו או בזו משתי האמנויות, בהכרח מוצא-חן או דוחה גם באחרת" (שם, עמ' 8). רעיון החפיפה תופס בהם עד כדי כך, שהם מבקרים את האמנים על-פיו. בהבחינם בנושא זהה אצל משורר ואצל צייר, הם הופכים את השונוּת שבעיצוב לעניין שבמִשגה – שהם טופלים אותו על המשורר במידה שהם נוטים יותר לציור, או טופלים על הצייר אם חיבתם נתונה יותר לשירה.

נראה שלסינג הקדים את זמנו בדרך בה תפס את השוני בתיאור בין שירה וציור כשהוא מנסה לסתור את אותה "אכסיומה" של הורציוס: ``Ut pictura poesis'' ("השירה כמוה כציור") ולהדגיש את ההבדל בין הכללים של מבנה השירה ושל האמנויות הפלסטיות. הוא יוצא כנגד תפיסת בני דורו את המופת היווני, שעל-פיו נושא של תיאור פיוטי הוא יפה אך ורק אם ניתן לעצבו גם בציור או בפסל.

המאמר של לסינג הוא אחת היצירות החשובות בתיאוריה של האמנות במאה ה-18, והוא השפיע על רבים מבני תקופתו. החיבור פונה בראש ובראשונה כנגד השירה המתארת של המאה ה-18, וכפי שנאמר עליו מאוחר יותר (דילתיי, 1867), הוא הופך למחוקק השני של האמנויות, ובפרט של השירה, אחרי אריסטו. הגדיל לומר עליו גתה, שכתב כי חיבור הלאוקואון "סחף אותנו בעוז ממסגרת תפיסת חושים עלובה למרחבי החירות של המחשבה''.

וכך מסיים לסינג את המבוא ליצירתו: "ועוד ברצוני להזכיר, כי במושג 'ציור' אני כולל את כל האמנויות הפלסטיות. כן אינני מתחייב לכך שבאמצעות השם 'שירה' לא אתייחס במידת-מה גם לאמנויות האחרות שפעולת החיקוי שבהן נעשית בתוך הזמן" (שם, עמ' 9).

גם בשבו אנו מבקשים את חירות המחשבה היצירתית, ומכיוון שלטעמנו מקור מעשה האמנות חד הוא, החלטנו לאמץ את השירה – היצירה האמנותית המופשטת ביותר לאחר המוזיקה – כיצירה שתקפל בתוכה את כל האמנויות.

 

עוזי אגסי

 

 

*           הציטוטים מתוך לאוקואון או על גבולות הציור והשירה, סדרת טעמים,

            ספריית פועלים והקיבוץ המאוחד, 1983.

 

 


 

 

הארץ / ספרים 1/5/02

שבו - כתב עת לשירה, גליון 7

עורך: עוזי אגסי.  אמן מלווה: צבי לחמן.  הוצאת אבן חושן, 178 עמ', 52 שקלים.

 

מסתמא אין היום אף לא אחד מן הביבליופילים העבריים שאין לו בלבבו ולו כברת-פינה חמימה כלפי "אבן חושן", שמיום שהביאה אביה-מולידה לעולם, בחדרי ביתו גופא, אין היא חדלה מלהפיק מיני מרגליות-ספרים לטושות קפידה טיפוגרפית וברוכות אספירציה אמנותית חיננית.

כתב-עת של ההוצאה, המושך עין בהידורו הצנום והתמיר, כבר כבש לו, כמדומה, מקום נכבד ורצין למדי בשדמות הפריודיקה הספרותית הארצישראלית, שבשנים האחרונות הנה הן מדמות להתבלבל בשפעה, אחרי אשר כבר היו שהילילו עליהן מספר מר ותאנייה חמוצה.

כבששת הגיליונות הקודמים, מפעפעת גם כוסה של חוברת זאת על גדותיה מכל טוב שירה.  מכתב-עת למשנהו מעניין לזון את העין במשוררים ובמתרגמים מוכשרים שאינם מונעים מתנת-עטם לא ממגילה עפה אחת ולא מאחותה.  כך, ימצא כאן מי ש"חדרים" ו"הליקון" כבר קנויים עמו תוספת שי מתרגומיהם המעולים של דוד ויינפלד ורמי סערי.  מדור התרגומים ב"שבו" דשן במיוחד: טל ניצן-קרן מביאה שלושה שירים משל נרודה, בורחס וואייחו (וכן שלושה שירים מקוריים מעטה היא), סבינה מסג נתנה בכה מקבץ מעניין של תרגומים מכלי ראשון ומתרגומים מתווכים ודורית ויסמן הריקה ללה"ק הרקה נאה משיריו של צ'רלס בוקובסקי.  המתרגם משה גנן (שיש המכירים ומוקירים את נסחיו לשירת שומר) תירגם כאן בדרכו המיוחדת משיריה הקשים של רחל פירסט, ניצולת מחנות העבודה וההשמדה.

בשמצוץ ריזיקו הייתי מעז לומר, שהשירים העבריים המקוריים – בכללם – נופלים מעט בערכם מערך השירים המתורגמים, אולם אפשר שמחמת שעיינתי עיון רצוף, החליקה עיני פורתא, ואף נפלתי קורבן לאשליה סטטיסטית סתם.  מכל מקום, טרם עזבי את החוברת הנאה, בעמוד האחרון ממש, נפגש לי שיר חדור התלהמות נאה ומשכנעת, מאוד עדינה בן-חנן, שאין לי אלא להמליצו לקוראים בחום.

 

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד