• אבן חושן

גליון 9 - 2002

רשימת משתתפים:
עוזי אגסי - פתח דבר
מוטי מזרחי
אדם זגייבסקי - בתרגום דוד וינפלד
אשר רייך
רמי סערי
ויסר ז‘יטי - בתרגום רמי סערי
משה גנן
מרקו סרמונטה
אילן בושם
ליאור שטרנברג
פטריק קואנה - בתרגום ליאור שטרנברג
אפרת מישורי
אודי זומר
חנן בן-ששון
ויטה זילבורג
ישראל הר
אומברטו אקבל - בתרגום שוש נבון ואיתי אלטשולר
איתי אלטשולר
יובל גלעד
תלמה דינשטיין
תמר חוצן
יחיל צבן
שי דותן
אן סקסטון - בתרגום שי דותן
סבינה מסג
דורית ויסמן
קרלס דוארטה - בתרגום יורם מלצר
אגי משעול
ליסה כץ - בתרגום אגי משעול
דורי טרופין
יקיר בן-משה
פועה הרשלג
תומר ליכטש
טל ניצן-קרן
מעיין בוני
אליה אבו מאד‘י - בתירגום והוספת דברים: צבי דבאי
אריאל פורטוגז

 


 

פתח דבר

 

השירה בעידן אי-הוודאות

"עם התפרק ההרמוניה בבעלי-חיים... ייוולדו בהם כאבים...

ובשִיבתה של זו לחיבורה ולתיקונה יש לקבוע לידתה של הנאה"

אפלטון, פילבוס, שוקן תש"ך (מיוונית: י.ג. ליבס)

 

מצבה של השירה כיום – על פי תורת האינפורמציה, המסתמכת על מושגי אי-הוודאות והמידע – אמור להיות טוב. ננסה לבדוק זאת. תורת האינפורמציה היתה במקורה מערכת מושגים וכללים מתמטיים שנקבעו לצורך תיאור ומחקר של מערכות תקשורת להעברת מידע (1949).* העיקרון המונח ביסודה מוסב על מושגי אי-הוודאות והמידע.

בתחום האסתטיקה הוכיחה עצמה תורת האינפורמציה כמכשיר מצוין לניתוח ולזיהוי סגנונות אמנות במונחי גודש ויחסים הסתברותיים, וכן להפקת יצירות אמנות מלאכותיות באמצעות מחשבים כבר ב-.1959 מלבד יישומים אלה, שעיקרם בתחום הצורה האסתטית, משמשת תורת האינפורמציה גם להסבר חוויית האמנות. הבה נבדוק אפוא את מצבה של השירה באמצעות חוויית האמנות.

אנו מניחים ששירה טובה גורמת לחוויה אמנותית. לנוכח המורכבות של חוויית האמנות זכתה החוויה לפירושים שונים בתיאוריות ובתורות רבות אחרות. מתוך כל השונוּת שבין התיאוריות, עדיין ניתן להדגיש את האחדוּת שביניהן. נבחר את הנקודה שבה נפגשות כמעט כל התיאוריות הפסיכולוגיות של החוויה האמנותי, וכן מרבית הפילוסופיות של האסתטיקה, והיא – ההנאה. נבהיר שגם אם נשתמש בקביעה שחוויית האמנות מכילה יסוד של הנאה, אין פירושה כי ההנאה היא היסוד היחידי או העיקרי של חוויית האמנות, אך עבורנו מהווה ההנאה קריטריון מתאים למדידה. תחושת הנאה מלוּוה – כמעט בכל צורותיה, מבחינה פסיכולוגית ופיזיולוגית כאחד – בעלייה במתח ובהפגתו לאחר מכן (ראה המוטו). תהליך זה של מתח ורוגַע מושתת על ההנחה, שישנם תנאים אופטימליים לקיומנו. תנאים אלה מגדירים שיווי-משקל בין תהליכים חיצוניים ופנימיים, ובין התהליכים הפנימיים לבין עצמם. כל אדם (אורגניזם) שואף, מטבעו, לשמור על תנאים אלה ולשוב אל שיווי-המשקל לאחר שחלה סטייה ממנו. הפרת שיווי-המשקל מגבירה את המתח, והמתח יוצר עוררוּת פיזיולוגית שהיא, בעצם, ההנאה. למעשה אנו באים לבדוק את היחסים שבין אי-ודאות לבין המידע, שהתוצאה שלהם היא חוויית אמנות שיש בה יסוד של הנאה, כל זאת על-פי תורת האינפורמציה.

אי-הוודאות, הגוברת ככל שעולה מספר הברירות שהסתברותן שווה, מאופיינת כמצב בלתי יציב ועל כן בלתי נעים, שאף עלול לתסכל אם עמימותו גורמת לערעור הציפיות. המידע, לעומת זאת, ככל שהוא מצמצם את מספר הברירות או מגדיל את ההסתברות של מקצתן, כך הוא מקטין את אי-הוודאות. לכן הוא נחשב למפיג מתח ולמקור של הנאה.

המידע בעידן אי-הוודאות, בהיותו מקור למתחים או אמצעי להפגתם, הוא שמספק לנו את ההנאה – את חוויית האמנות. ומכיוון שאנו נמצאים בשיאה של תקופה רוויה במידע, אנו רשאים להבין שנכונה לנו חוויית אמנות מוגברת.

זהו המש"ל [מה שרצינו להוכיח] – אולם על אף כל שאמרנו על תורת האינפורמציה, נראה שמונחיה צרים ומוגבלים מכדי שיוכלו לשמש מכשיר למחקר המשמעות בתחום האמנות. הכלים המתמטיים אינם מספיקים עדיין לניתוח משמעויות של תכנים, תהליכי העיבוד שלהם ופיתוחם הקוגניטיבי. כך או כך, השירה כמקור הנאה נכללת בתחום המדובר, ולכן מצבה טוב.

מידע ואי-ודאות באים לביטוי ביצירתו של מוטי מזרחי, האמן המלווה את הגיליון הזה. היצירה שלו היא דוגמה ליצירת אמנות הבנויה מפיסות מידע ויזואלי היוצרות מתח, ולכן היא אמורה לספק הנאה.

עוזי אגסי

*           Shanon, C.E., & Weaver, W. The Mathematical Theory of Communication. Urbana,1949

 


 

זמן תל אביב 14/02/2003

 

המצפון שעף כשחף לצידנו

בתחרות בין שתי התאומות הסיאמיות שהופרדו, חוברת "שבו" לשירה וחוברת "כרמל" לשירה, התוצאה נכון לעכשיו היא תיקו.

 

שתי המתחרות הבחירות על תואר כתב-העת הטוב ביותר בארץ לשירה הן חוברות "שבו" ו"כרמל", שהתפצלו מאותו גזע עצמו ונראות פיזית ממש אותו דבר.  תחילה היתה חוברת "שבו" בעריכת המשורר הירושלמי שלמה לאופר, שהמו"ל המעודן שלה היה עוזי אגסי, ואחר כך חל איזשהו פירוד, והתחילו להופיע במקביל שתי חוברות זהות בצורתן: האחת "שבו"-ת"א בעריכת עוזי אגסי והאחרת "שבו"-ירושלים בעריכת שלמה לאופר, שאחר-כך החליפה את שמה לחוברת"כרמל".

עד כה היה נדמה ש"כרמל" בעריכת שלמה לאופר גוברת על "שבו" בעריכת עוזי אגסי, אבל חוברת "שבו" האחרונה שקיבלתי מצטיינת באיכויות רעננות (אם גם הקדמת העורך חיוורת מעט), ותוצאת התחרות בין שתי התאומות הסיאמיות היא, נכון לעכשיו, תיקו.

אין חוכמות.  מה שיפה כאן במיוחד הוא כמה שורות ושירים יפים במיוחד וגם פתיחת הדלת למשוררים צעירים לגמרי, כנראה, שמות שלא הכרנו.  הנה למשל, חנן בן שושן בשורות הפותחות את שירו "נניח שאת שפת ים". "נניח שאת שפת ים / דוברת מים מבטן, / חשופה לפרקים, / נושמת צל שלא מוצא מנוח".  תדר לשוני-שיר בהחלט אינטלגנטי.  והנה תלמה דינשטיין (שהוציאה בשעתו ספר שירה בסדרה שערך אורי ברנשטיין בספריית פועלים).

משוררת מרשימה בליטוש הסגנוני שלה, היודעת לכתוב, למשל, שורות אקזוטיות מקסימות על מפגש עם כוהנת תה בסין:

 

על השולחן קשת.

במרכז לוטוס זוהר

עומד עגור שיכור על ראשו.

"כעת שחררי, והקשיבי לביעבוע התה".

היא מפרידה בין הכלים לוחשת:

"אדוות שרוול הריח נעות בכלי הזיכרון".

כנף אם שקופה נוגעת בי.

וכשאני גומעת מתה המונסון

עולה שמש נייר

מתוק ברחוב מקדש

זן אדום.

 

ויש גם שי דותן, משורר צעיר המציג איזשהי תמונת ניכור צעירה, חסימה פנימית, מעט תמימה, אבל בכל זאת אמיתית ונוגעת: "התקשרתי אתמול להורים שלי / ולא אמרתי דבר, הגיתי עיצורים, / ותמונות שריצדו בטלויזיה / בלעו מילים. // כמו בגיל 13 כשעליתי לתורה / ומילות הפרשה בין שפתי / סימני ההטעמה אבדו והאותיות / הלבינו עד שאי אפשר היה לקרוא".

ועוד משוררת צעירה, מעניינת, פועה הרשלג, בעלת רקע דתי כמדומה, אם לשפוט על פי זכרי הלשון. התנ"כיים: "אם את כל ההון ביתו ייתן בעוד האהבה / הרי בוז יבוזו לו / השתגעת? / לא חבל / על הכסף, על הזמן?!/ שמלאו תחת לראשו / הוא מתכסה בשמיכה דקה של ירח".

משוררת חדשה נוספת, בולטת באיזושהי סערה פנימית קדחתנית, היא אריאל פורטוגז.  קל לזהות את האנרגיות הצעירות.  האם מדובר בשורות הבאות על סצנה-לסבית? – "שולפת אותך מבין אצטבעות / תוחבת חוטם בין עלעלייך / לוגמת ניחוח עשיר וטחוב, מוצק ומחריש נחיריים. / עוד רגע אוכל לבצוע אותך ולקלף / את עמודייך זה מזה פלחים פלחים. / להתחבא בחובך ולהמשיך להאמין בעקשות / שלא תיגמרי לעולם בין כפותי". השם הנשי-גברי של הכותבת, אריאל, מבטא גם משהו ממהותה וכדומהב.

גם מעין בוגי מצטיינת באיזושהי הרפתקנות פנימית "כמו ילדה שמורה היטב / שתושיט עודפעם ועודפעם / את ידה אל האש".  רק שלא תיכווי לנו, מעיין.  וכן, הניסוחים הנפשיים בהחלט מרשימים במורכבותם. מישהי שמתגעגעת לריחוף, לא לחום ביתי: "נדודים שיש להם בית / הביאו אותי אליך / לא הסתרתי כפות רגליים שחורות / וקרות מארצות לא רצויות / ארצות ללא קורת גג עם / חומות גדולות וגבוהות. / לא כציפור אל החום. / כציפור אל כנפיה".  עוד יש משוררים צעירים בארץ הזאת.  מצאתי עניין גם במשוררים מוכרים יותר.  ליאור שטרנברג, למשל, הוא משורר אינטיליגנטי במיוחד ובעל לשון שירית בשלה במיוחד, המצליחה לרגש אותנו בעדויות החיים שלה.  להלן הוא כותב את סיפור יחסיו עם אהובתו שחלתה.  שורות מבכות-לב בכאבן: "סלח לי, / שוב אני מכניס אותך אל השיר. / והפעם מתעקשת גם החלה המחורבנת להכירך / בעקבייך / כבובת סמרטוטים מוזרה, / סיוט / מחדר הילדים של זכרוננו, / צל עיקש." אחד המשוררים הטובים בארץ היום.  וגם תרגומיו מאנגלית למשורר האירי פטריק קוואנה יפים מאוד.  אגי משעון, גם היא אחת המשוררות הטובות בארץ היום, מציעה לנו שיר ערש כפרי על לולן: "ביצת עין כתומה פקוחה / כמו ירח / על ביתו".  מצחיק ונפלא.

ואהבתי גם את שיריו הפרועים החזקים של דורי טרופין: "מבלי להבין אכלתי פונטיאק בלאפה / לא שזאת בושה גדולה (בכל זאת מכונית / יוקרתית) אבל השיניים כבר לא מה שהיו פעם וכל ה / חיוכים כואבים".  ואחרי הצחוק הקיומי הפרוע הזה, שורות של שאלות נפש שעפות לצידנו כשחף, דימוי נפלא: "וכשיצופו כשאלות בהבל פה / מצפונך אולי רצוח יעוף לצידם כשחף / קורא וקורא וצולל לעברם ב / מקור שלוח / אני הלוח / אל תשאלי את השדים שלי".  עוד יש משוררים בארץ הזאת.  חן תמים יש גם בתגומי הבלדות האנגליות והגרמניות העתיקות שתרגם משה גנן, בעברית שירה מסורבלת אמנם, אבל הקסם הארכאי עובד, וסליחה אם החמצתי משהו בחופזת הכתיבה על החוברת הזאת הראויה לאהבה.

("שבו" , כתב-עת לשירה, חוברת 9, עורך: עוזי אגסי, 142 עמ')

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד