• אבן חושן

גליון 13 - 2004

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
דליה פלח
משה דור
דורית ויסמן
אריה אלדד
גילי חיימוביץ'
יחזקאל נפשי
אלישע פורת
אודי זומר
רוני סומק
צבי לוז
צבי גבאי
עמית מאוטנר
נועה בר-חיים
תלמה דינשטיין
תמי כץ לוריא
יעקב רביד
רונית ברגמן
דרור בורשטיין
ליסה כץ (בתרגום אגי משעול, גלית חזן-רוקם, שרון אס(
יקיר בן-משה
ו.י. אודן (בתרגום אסי דגני(
דבי סער
איסר מרגוליס
זיוה שמיר
שי דותן
-
שירה עכשווית בעולם
וויליאם וורנר (בתרגום דורית ויסמן)
קתרין מאריס (בתרגום דורית ויסמן(
אסי דגני
יובל גלעד
אשר רייך
א. פיסארניק (בתרגום טל ניצן(
סבינה מסג
רבקה רז
ישראל נטע
ליליאן דבי-גורי
אחמד שפיק כאמל (בתרגום צבי גבאי(
תמר חוצן
מרלנה בראשטר (בתרגום רוני סומק ומרלנה בראשטר(
אהוד פדרמן
ג'ון ג'אן (בתרגום ענבל וז'ק ארביב(
מרקו סרמונטה
אי.אי. קאמינגס (בתרגום מרקו סרמונטה(
פועה הרשלג
יקיר בן-משה
רוברט האס (בתרגום משה דור(

 




פתח דבר

 

"ככל שאתה מתבונן יותר – אתה מבין פחות.

ככל שאתה מעמיק בפרדס – נשאר הפשט מאחוריך,

וסוד אחר סוד קמים לקראתך..."

משה שמיר, "חידת הדברים"

 

במהלך עריכתה והתקנתה של חוברת "שבו" הנוכחית הלך לעולמו הסופר, המשורר והמבקר משה שמיר, דמות אשר עודדה אותי בדרך הספר שבה בחרתי. ולוּ רק בשביל לעכב אותו עוד קצת בינינו, אקדיש חוברת זו לזכרו.

האחת שהעמידה בפנַי את סוד השירה היתה יוכבד בת-מרים, והאחד שקירבני אל הפרדס היה משה שמיר.

אקדים כפתח דבר לגיליון זה את המאמר "חידת הדברים", שמשה שמיר ניאות לחבר לכבוד קטלוג תערוכה על אודות יוכבד בת-מרים שאצרתי בשנת .1993* במאמר זה מזַמֵן לנו משה שמיר התקרבות לפן פחות ידוע שלו – מבקר שירה.

 

 ע.א.

 

 

חידת הדברים / משה שמיר

 

ככל שאתה מתבונן יותר – אתה מבין פחות. ככל שאתה מעמיק בפרדס – נשאר הפשט מאחוריך, וסוד אחר סוד קמים לקראתך. זוהי תמונת העולם של האמנות, של כל האמנויות כולן, וזו סיבת הצורך שלהן להתחדש תמיד. אין פתרון באמנות, יש רק חידות.

כך בציור, כך בשירה.

שירתה של יוכבד בת-מרים נמתחת, כמו קצר חשמלי תמידי, בין שני קטבים: הממשי והמופשט, הפרטי והסמלי. ורגע ההתבהרות מתחולל בהבזק הנוצר מאותו מגע בלתי-אפשרי בין הרואה והנראה.

המתח הכבוש בשירתה של בת-מרים הוא מתח של סף-התגלות: הנה-הנה יקרה הנס והאני מתאחד עם האתה בהבנת-עד. סף-התגלות – אצל הקורא הטוב אפשר לעבור אותו, לפעמים, ברגעי-חסד.

לפני שלושים שנה יצאו לאור כל שיריה בכרך אחד, שכותרתו "שירים". תחת כותרת זו, פשוטה וצנועה, רוחש עולם עשיר ומגוּון, רב-צלילים ועתיר-ציורים – ויחד עם זאת, בכוחה של אישיות פיוטית דומיננטית, יחד עם זאת הוא עולם אחיד, אישי, מקטון פרטיו עד הממריא בסמליו. תמצית האחידות הזאת היא זו שאמרנו: השתאות מתמדת אל סודה של הממשות; צפייה מתמדת אל רגע החסד של ההתגלות; האמונה, הכיסוף, כי יש הזדהרות, כי בוא תבוא שעת אהבה וגאולה.

 

* "אלם, געגועים ושיח / כיסא, שולחן וספר – תיאורי פנים ביצירותיהם של יוכבד בת-מרים וחיים גליקסברג", עֻזי אגסי, הגלריה האוניברסיטאית ע"ש גניה שרייבר, אוניברסיטת תל-אביב, טבת תשנ"ד.

 

 

הן כך העידה על עצמה, לפני למעלה מחמישים שנה, בסיימה את מחזור השירים, שאז הכתירה אותו בשם "טבעת", ואילו מאוחר יותר, בכרך כל שיריה, קראה לו "מדרכה גשומה":

 

וְשִׁירִי לֹא רַעְיָה, שִׁירִי לֹא פִּילֶגֶשׁ,

בֶּן חוֹרִין הוּא, גֵּא וְעָנִי.

קוֹשֵׁר הוּא כָּנָף לַסֶּלַע מִנֶּגֶד

וְהִנֵּה, הִנֵּהוּ מַמְרִיא. (שירים, עמ' 73)

 

באותו ספר שירים דק – דמויות מאופק, הוצאת מחברות לספרות, שנת תש"ב – נדפס מחזור שירים אחר, "שְׂבָכָה ברוח", ובו השיר שהעניק לתערוכה הנוכחית את שמה.

דווקא על-ידי בחירה זו, כאילו מקרית, יכולים אנו להיווכח באותה אחידות מופלאה, המאפיינת את שירת בת-מרים מראשיתה ועד אחריתה. זוהי אחידות של סגנון ותוכן, של קצב ודבֵקוּת בחריזה – אבל מעל לכֹּל זוהי אחידות העמידה מול העולם – "בזכוכית החלון, בין עמעום ובין תכלת" – מתוך נהייה אל ההתחברות הבלתי-מושגת.

כשם שטיפּת-מים מכילה את טיב האוקיינוס – כך השיר הזה מכיל את טבעה של שירת בת-מרים.

מבלי לפגוע בזכות השיר לאוטונומיה משלו במעגלו – ננסה לשרטט את קו-ההיגיון שלו. נתחיל בקצה-חוט, שהוא למעשה ראשית חוט: כיסא, שולחן וספר – בדמי נשימתם ובבדידות מחשבתם, שהיא צלולה ומלוטפת – ביטאו בצורה ברורה ופשוטה את אשר ביקשו לבטא: אלם, געגועים ושיח. ומהו אשר ביקשו לבטא שלושה נציגים אלה של עולם הנפש, של ספירת האצילות – השתיקה, הכיסופים והדיבור? – הם ביקשו לבטא את הדבר אשר סיכסך, עירבב, הרטיט, את מרחקו, את אי-היותו ניתן להשגה, והם ביקשו לעשות זאת על-ידי הגמגום הנבוך והמנסה לצאת אל האור של הנפש השואלת והמתבוננת.

ניתן דעתנו אל ההקבלה של שתי הַשְּׁלָשׁוֹת:

"כיסא" מקביל ל"אלם" – ושניהם מבטאים את הבדידות (כגון כסאו של ון-גוך), את ה"כשאני-לעצמי-מה-אני". כיסא הוא רהיט ליחיד, מושב יחיד. "שולחן" מקביל ל"געגועים". שולחן הוא היַחַד שבחיים. הוא מקומה של המשפחה או של החבורה, כשם שהכיסא הוא מקומו של היחיד. והמעמיק ייתן דעתו על המושג "טיש" (שולחן) בחסידות. בת-מרים שאבה הרבה מההווי החסידי, שבו שולחנו של הרבי היה מעון ההתכנסות ועילוי-הנשמה של חבורת החסידים. ו"ספר" – הוא כמובן "שִׂיחַ", הוא צומת של מְבַטֵא וּמְבֻטָּא, הוא מפגש-נפשות.

אמרנו, כי החפצים הממשיים, היומיומיים, ביטאו את מה שאינו מגיע לידי ביטוי במישור הרוחני, המופשט – אבל היופי הוא בכך, שהכיסא והשולחן והספר מקרינים זה על זה – כמו שהירח מקרין מאורו על עשבי-נחל או על אגם ירוק – מקרינים זה על זה, גם בתום וגם בדעת (שוב צמד-הפכים, שאינו נוטש את שירת בת-מרים אף לשורה אחת), מקרינים את חידת הדברים הרחוקה.

המרחק המרטט מופיע גם בעולם הממשי, אם כן, והוא חידת דברים. וחידת הדברים (כחוק ההפכים האמור) היא שוב גשמית, מוחשית, ציורית להפליא: היא עוטפת את הווייתנו, כמו כפור-הבקרים, העוטף את צלעות אבני-השדה בשכבה לבנה-דקה, בבוקרי-הסתיו, עם הקור הראשון, ואף זו, כמובן, תמונת געגועים טיפוסית לבית הרחוק – ובהיות חידת הדברים הרחוקה כה קרובה למעשה, כה בת-בית לנו, כה בת-נסיון-חיים לנו, בהיות חידת הדברים קמה וניצבת מולנו – הריהי מוליכה אותנו באור מסתורין – שאת מקורו לא נדע לעולם – והיא, חידתם של הדברים הפשוטים האלה, רהיטי הבית היומיומיים, היא נותנת לי, אומרת המשוררת, כמו במראָה, כמו בחזות, כמו בהתגלות חד-פעמית, נותנת לי את האפשרות לעמוד פנים מול פניהם, לתפוש אותם תפישה שלמה, קיומית.

 

בשיר הבא במחזור "שׂבָכָה ברוח", באותו מקום בשיר – שורה שנייה בבית שני – חל שינוי מעניין בַּשְׁלָשָׁה החומרית: במקום "ספר" באה "מיטה" – "כיסא, שולחן ומיטה" – ולא זו בלבד, שההקבלה ל"שיח" יאה גם כאן, אלא השיר הבא כולו, אף הוא עוסק בהימשכותו של העולם הממשי, הנמוך, אל עולם הסמלים, הנמתח "ככנף לא נראית – מעל לגגות". ואכן, גם כאן החפצים היומיומיים – הכיסא, השולחן והמיטה – זָכרו (בשיר הקודם הם ביטאו), "בקומתם המגודעת", את עולם הסמלים, תמונות הילדות, עולם הטבע שבחוץ. מן הפְּנים חוצה – ומן החוץ פנימה – זהו עולמה של בת-מרים.

ואם דרושה הוכחה נוספת לכך ששירה סימבוליסטית, לפעמים איזוטרית, זו מעוגנת תּוּמָם בממשות של יום-יום – באה המשוררת, ובכרך הגדול של אסופת כל שיריה (1963) היא מציבה בראש מחזור זה, "שׂבכה ברוח", שיר שלא היה כאן בספר דמויות מאופק (1942), אלא משולב היה בפרק אחר של הספר, בפרק "פגישות". בפרסומו המוקדם של השיר נקבעה מעליו הקדשה לשני ילדיה של המשוררת, לְמַרְיָסָה ולזוזיק, עלמה ועלם בעצם לבלובם. בפרסומו האחרון מופיע בהקדשה רק שמה של הבת. שמו של הבן, זוזיק, מופיע בראש הספר: "לזוזיק בני – לזכרו".

והשיר עצמו הוא מן היפים והנוגעים-ללב בשירתנו, אף הוא כולו שיר של פנים-בית עם מבט למרחקי מקום, למרחקי זמן, למרחקי געגוע. הבית הראשון מקפל בתוכו את תמצית השיר:

 

בִּגְדֵי בָּנַי אֲתַקֵּן, צַעֲצוּעֵיהֶם אֶשְׁמֹר

וּבִשְׁעַת יָגוֹן הַנִּדְלָק כְּכוֹכְבֵי מַעֲרָב

שִׁיר נֵכָר לֹא מוּבָן לָהֶם אָשִׁיר וְאֶחֱזֹר

עַל דְּבָרִים שֶׁהָיוּ לֹא-הָיוּ בְּנוֹף מָזְהָב. (ספר השירים, עמ' 135)

 

"דברים שהיו לא-היו" – ביטוי מצהרי-חייה של המשוררת שולח אותנו אל שחר-נעוריה, אל שירהּ הראשון: "על מה שהיה, לא היה" (שם, ע' 9) – ובשיר ראשון זה נושאת כבר המשוררת על גבה ושכמה מעין אֵסֶל סמלי, שני דליים לו מזה ומזה –

 

בָּאֶחָד סַהַר שֶׁבָּרַח,

אִבֵּד אֶת חֶצְיוֹ הַטָּמִיר.

בַּשֵּׁנִי עֵץ יָרֹק אַפְלוּלִי

מֵנִיד בְּעַנְפֵי הָאָמִיר (שם, שם)

 

וכך היא מהלכת, קסומת חידת הדברים, לכל אורך חייה. שרה את שירת אהבתה לארץ ישראל, ובו בזמן – בכנות שכל האיסורים וצווי-ההתאפקות נסוגים מפניה – את שירת יגון עמה היא זועקת, והיא אומרת "עמי" והיא אומרת "ארצי" ואינה חוששת, ובשפה שהיא בעת ובעונה אחת גם "שפת שַׁדַּי" וגם "שפת העם" – היא צוררת את חייה בצרור קריאות, כמעט כצרורות אש:

 

חַיַּי, חַיַּי, – כָּנָף וָרֶשֶׁף.

חַיַּי, חַיַּי, – שִׁבְיִי זָהוּב.

שְׁמֵי-שָׁמַי וְאַדְמַת הַדֶּשֶׁא

מִתְּחוּמְכֶם אַכֶּה כְּאָסִיר בִּכְלוּב. (שם, עמ' 299)

 

מדוע "אסיר בכלוב"? האם כה רע וחונק הוא השבי שצבעו זהב? הבית – שחלונו פתוח אל מרחבי ארץ ושמים – הוא כלא?

כאן נדרשת לנו ההבנה הדיאלקטית של עמדת המשורר והאמן כלפי העולם, כלפי הזולת וכלפי עצמו. הפְּנים – פְּנים הנפש כמו פְּנים הבית – הוא ההגדרה העצמית האפשרית היחידה, הוא תמצית ה"אני" – אבל משום כך הוא גם כלא, סוּגַר. כדי להגיע לאושר – אתה חייב לדעת את המצוקה, את הכאב. חייך צומחים מקרקע של סבל ותוגה. רק משאמרת "הן" למוות – אמרת "הן" לחיים.

הנה היא אומרת, באחד משיריה המוקדמים:

 

אַמָּה וָחֵצִי קוֹמָתִי,

אַמָּה וָחֵצִי אַף הִיא –

הַהִיא כִּבְרַת-אֶרֶץ הַשְּׁמוּרָה

לִמְנוּחָה אַחֲרוֹנָה שֶׁלִּי. (שם, עמ' 32)

 

אבל מיד, בשורה הבאה – ולענייננו אין זה חשוב להיכן היא מוליכה – בשורה הבאה מופיע הסמל הקבוע של עמידתה מול העולם:

 

וְצוֹפֶה כְּחַלּוֹן פָּתוּחַ

 

הצפייה הזאת, מבעד לחלון פתוח – אתה בפנים ואתה בחוץ בעת ובעונה אחת – היא נוסחת הקיום האנושי, והיא פשר אי-יכולתנו לאחוז בממש. היא-היא היוצרת את הרעב לביטוי, ואת הפריצה אל היפה, אל המרגש, אל המטהר.

כאן, בנקודה הזאת, בקו המכנה המשותף העמוק הזה, נפגשים אמני כל האמנויות וכל הדורות. כאן המשורר מצייר והצייר משורר, והנוגן רוקד, והרוקד מנגן – וכאן הצחוק בוכה והבכי צוחק.

 

וְכָאן הַחִידָה תִּשָּׂאֵר חִידָה –

וְהַפַּרְשָׁן לֹא יוֹסִיף. רַק יִקֹּד קִדָּה.

 

כסלו התשנ"ד

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד