• אבן חושן

גליון 14 - 2005

רשימת משתתפים:

עוזי אגסי (פתח דבר(
אשר רייך
ה.מ. אנצנסברגר (בתרגום אשר רייך(
רמי סערי
ננו שבתאי
אילן ברקוביץ'
רחל חלפי
דן מירון
יובל גלעד
מרינה צווטאייבה (בתרגום מירי ליטווק(
ולדימיר ויסוצקי (בתרגום מירי ליטווק(
גלעד מאירי
איתי פ. יוגב
דרור בורשטיין
ריימונד קארבר (בתרגום דרור בורשטיין(
דורית ויסמן
פראנק או'הארה (בתרגום משה דור(
מירון ח. איזקסון
פועה הרשלג
דפנה שחורי
לאה טנצמן
ענת לוין
-
שירה עכשווית בעולם
   אנתוני באטס (בתרגום דורית ויסמן(
   ניזאר קבאני (מבוא ותרגום- צבי גבאי(
ליליאן דבי-גור
רבקה רז
רוברט וייטהול
יחזקאל רחמים
דנה לובינסקי
אילן בושם
שין שי"ר
פטר קנטור (בתרגום יעקב ברזילי(
שנדור לוקץ' (בתרגום יעקב ברזילי(
יעקב רביד
צבי לוז
סבינה מסג
דרמוט הילי (בתרגום סבינה מסג(
שולמית חוה הלוי
זיוה שמיר
שארל בודלר (בתרגום זיוה שמיר(
יקיר בן-משה
ערן בר גיל
משה גנן
יוסף אטילה (בתרגום משה גנן(
גילי חיימוביץ

 


 

פתח דבר

 

הצורך בלימוד אמנות העבר

או: החברים של דן צלקה

 

כִּי חוֹלֵף הַיָּפֶה, מֵת אֲשֶׁר בָּא עַד שְׁלֵמוּת.

גַּם הֱיוֹת שִׁיר קִינָה בְּפִי נֶאֱהֶבֶת נִפְלָא הוּא,

כִּי הַשָּׁגוּר בְּלֹא צְלִיל יוֹרֵד אֶל בּוֹר תַּחְתִּית.

"נניה", פרידריך פון שילר*

 

בעצם, גם על פרידריך שילר לא הספקתי לדבר עם דן צלקה שנפטר אתמול, חשבתי לעצמי. דן צלקה מהווה עבורי את הדוגמה הטובה ביותר לסופר/משורר, שידע להטמיע את השכלתו הרחבה בתחומי האמנות והספרות בכל ספריו. את החשיבות ואת יתרונותיה של אותה יכולת, שהיא ניתנת לרכישה, הייתי מבקש להעביר למערכת החינוך.

 

לפיכך, גם בגיליון זה אמשוך לעצמי את הזכות להאדרת חשיבותה של הלמידה מאמני העבר, מכל תחומי האמנות (אמנות פלסטית, מוזיקה, ספרות ושירה). להטיף להיתלות באילנות גבוהים לשם לימוד ולמען פיתוח יצירתיות חדשנית. ואין לך הזדמנות נאותה יותר מאשר ציון מאתיים שנה למותו של פרידריך שילר כדי להצביע על יכולת ההשפעה של אמן אחד על רבים אחרים. אחזק את תפיסת עולמי בדבריו של אילן גבוה כדוגמתו של יוסף קלויזנר, שטען בכתב העת השלוח: "אין משורר אירופי, שהִרבה להשפיע על הסופרים העבריים – לא רק אלה שדרו באשכנז, אלא גם על יושבי גליציה ורוסיה – כפרידריך שילר" (1909). אך נאות יהיה להבהיר כי הוא השפיע רק על הסופרים העבריים שקראו גרמנית; כלומר, שילר נשאר רחוק מאוד מקורא העברית.

כמובן, השפעתו של שילר היתה רבה בכל אירופה. אצל דוסטוייבסקי, למשל – ששילר עבורו הוא שם נרדף לכל שמבטא יופי, טוהר והומניות – יודע דימיטרי קרמאזוב ציטוטים נרחבים מיצירותיו של שילר.

אנו יודעים כי דוסטוייבסקי קרא את מריה סטיוארט, וכי דון קרלוס היה מונח על שולחנו כשכתב את נאומו של האינקוויזיטור בהאחים קרמאזוב. השימוש המשני שעושה דוסטוייבסקי בשילר גרם לרוסים רבים לשנן את שילר כאקט שאמור לבטא נאורוּת, אידיאליזם צרוף וטוהר מוסרי. זו ההשפעה שהייתי מייחל לה אצלנו; האפשרות שיצירה אמנותית תשמש יסוד ליצירה אמנותית אחרת, ואין זה משנה מאיזה תחום. כמו, לדוגמה, אותה "אודה לשמחה" שהפעימה את ליבו של דימיטרי (אצל דוסטוייבסקי) והרטיטה גם את ליבו של בן דורו, בטהובן. המוזיקה שבטהובן חיבר לה ידועה היום הרבה יותר מאשר מקור ההשראה. ובעצם, כמה אנשים יודעים שהקטע שהמקהלה שרה בסימפוניה התשיעית "לקוח" משילר? יש שיטענו כי אין זה משנה כלל, אך מימד חשוב יילך לאיבוד אם הצופים בסרט התפוז המכני של סטנלי קובריק לא יבינו שהוא השתמש באודה המולחנת כסתירה רעיונית (מוזיקלית) למתרחש. באותה מידה לא תובן העובדה שהמוזיקה והמלים של האודה שימשו את שידורי התעמולה הנאצית, ושכלל אין בשימוש המפלצתי שנעשה ביצירה להצביע על מה שבמקור נועד להביע את תפיסת עולמו הרומנטית של שילר איש החירות, שכתב "כל בני האדם אחים המה..."

לא נדון כאן מה היה ביצירתו של שילר שהשפיע על אנשים רבים כל כך, מתחומים שונים, ועל פני תקופות רבות כל כך; רק נחזור ונדגיש את מִגוון האפשרויות הגלומות בלמידה מן העבר.

ואם הזכרנו את בטהובן, כדאי לציין שגם ברהמס הלחין מוזיקה ליצירה של פרידריך שילר דוגמת האלגיה "נניה" (ר' המוטו), ויש שהגיעו אליה רק בזכותה של המוזיקה. ולשם הבחנה בגדולתו ובהשפעתו של שילר, אפשר ללמוד מציטוט שהופיע אצל ברכט ב-1952: "רציתי רק לכתוב משהו דרמתי כמו 'השודדים', וגיליתי..." (אגב, זו היצירה היחידה שלו שהופיעה בעברית בשנים האחרונות).

 

*           הציטוטים משילר – מתוך הגיליון שהוקדש לשילר בהארץ, תרבות וספרות, .3.6.05

 

 

קשר כזה בין שירה, מוזיקה, אמנות וגם אירועים היסטוריים הייתי מבקש שילמדו בבתי הספר. קשר כזה הייתי מעדיף שייטמע אצל יוצרים בכל הגילאים; ראו התכתבותו של דן צלקה עם אמני העבר הקלאסיים. 'זה הדרך' ללמד, זו הדרך לספוג. לאותה השפעה שהיתה לשילר על אמנים ועל ה'עמך', שידע לצטט שירים שלמים מיצירתו, הייתי מייחל. ויותר מכך הייתי מבקש את הידע, שייתן את יכולת הבחירה בין גֶתה לבין שילר למשל. מה הניע את רוב היֶקים לאהוב את שילר יותר מאשר את גתה?

אני זוכר עדיין את הצורה ההירואית שבה למדנו את המחזה "וילהלם טל", כך לפחות התקבלה אצלי דמותם של וילהלם, בנו והעם השוויצרי, שנכללו גם בתוכנית הלימודים לבחינות הבגרות (שנות השישים והשבעים). הוראת המחזה העניקה למורה לספרות, שהיה בשנים ההן אדם משכיל למדי, הזדמנות לספר על תנועת הרומנטיקה בספרות הגרמנית כמקבילה לרומנטיקה האנגלית, שגם עליה למדו בשיעורי האנגלית (וורדסוורת', שלי, ביירון). אך מה קורה כיום, כשדווקא המורים לספרות ידיעתם שטחית ביותר, שפתם דלה, כושר ההבעה שלהם ויכולת העברת הקסם של הספרות לוקה בחסר (ויסלחו לי המעטים שאינם כאלה).

 

כמובן, אין בכך טענה שדווקא את שילר יש לבחור ללמד בתקופה זו, ואולי בעצם ההפך הוא הנכון. אותה חדשנות מחשבתית, רומנטית, שהראתה את מקומו של האדם בעולם הסובב אותו כפי שהשתקפה בתקופתו של שילר, מתאימה גם לתקופתנו, עידן "מלחמת הכוכבים", "מטריקס" או "שׂר הטבעות". כך שאפשר ללמד על ה"מטריקס" ועל עולמות חדשים, אך חשוב שנדע לחזור וללמוד את הקלאסיקה. ואלה שאינם מקבלים את השכלתם בבית הספר (גם אם פיזית הם חובשים את הספסל), ולצערנו הם הרוב, יוכלו לעשות זאת באמצעים אחרים. ראוי שיקראו ויכירו את הספרות הקלאסית, ובעידן האינטרנט קיים מִגוון עצום של אפשרויות להגיע לספרות זו, ועוד בלשון המקור עם יכולת לתרגום סימולטני בלחיצת-מקש אחת.

וכל שביקשתי לומר, ואדגיש זאת שוב, הוא כי הלמידה היא מן העבר, אך היצירה שתתקבל תהיה חדשנית ובת הזמן, וזה הסוד.

כפי שציינתי בראשית דברַי, בעת כתיבת 'פתח הדבר' לגיליון זה של שבו הלך לעולמו דן צלקה – ידיד אמת, אוהב ויודע ספר שאין כמוהו (שלא לציין את בקיאותו באמנות ובמוזיקה). ובהקשר לנושא שהעליתי כאן נהג לטעון באוזני, וכל אמרותיו החכמות שמורות עימי, שביצירתו הוא בעצם מתכתב עם הסופרים הקלאסיים. הם, המאסטרים, עומדים מאחורי גבו כל הזמן, סרוונטס, דוסטוייבסקי, טולסטוי; הם בוחנים אותו, הם בודקים אותו. והוא נאלץ לעמוד בקריטריונים הקשים שלהם. בצניעותו כי רבה היה מציין, שהוא מצטט בספריו מן הספרות הקלאסית מפני שהוא מרגיש בדידות: "כי רציתי שיהיו לי חברים בתוך הטקסט", טיעון כל כך יפה וכל כך אופייני לנפש הסופר/המשורר/האדם של דן צלקה, שאין לי אלא לחזור עליו כדי שיכוון לליבותיהם של אחרים גם כן.

 

 

תַּרְמִית

 

            דברי פרוטומת מִיגֶל דֶה סֶרְוַנְטֶס סַאַוֶדְרָה

            על שולחן-העבודה שלי, בליל אחד באוגוסט 2001

 

מֵעַל לְסִפְרִי הֶעָבֶה עַל תּוֹלְדוֹת הָאַבִּיר הַנּוּגֶה,

פְּרוּשִׂים לְפָנַי פִּתּוּלֵי מְבוֹךְ רֹאשְׁךָ הַהוֹגֶה:

 

לֹא מָבוֹךְ סִמְלִי, כְּעֵין זֶה הֶחָקוּק בְּרִצְפַּת כְּנֵסִיּוֹת,

כִּי-אִם שְׁבִיל הֲזָיוֹת עַתִּיקוֹת, אַגָּדוֹת מַדּוּחִים לֵילִיּוֹת.

 

בִּימֵי נְעוּרֶיךָ יָדַעְתִּי לִגְנֹב אֶת לִבְּךָ כְּאַחַד הַקּוֹסְמִים.

עַתָּה לֹא אוּכַל לַעֲזֹר: שׁוּב אֵינְךָ כְּאַחַד הַתַּמִּים.

 

תֵּאוֹפְרַסְטוֹס מוֹרֵנוּ אָמַר שֶׁהַיֹּפִי אַךְ דְּבַר רְמִיָּה,

רַק שֶׁקֶר אִ לֵּ ם וְתוּ לֹא. זוֹ הָיְתָה מַחֲמָאָה נְקִיָּה.

 

(דן צלקה, מתוך טריסטיה, אבן חושן 2002)

 

עוזי אגסי

מחיר קטלוגי: 62.00 ש"ח
מחיר באתר: 49.00 ש"ח
החיסכון שלך: 21%
עבור לתוכן העמוד