גיליון 24 של "שבו" – אבן מאבני החושן שצִבעה "לא
לבן ולא שחור, אלא מעורב שחור ולבן" ומשייכים
לה את ההגברה של היכולת היצירתית בבני
האדם  נדפס על נייר נטול-עץ 90 גרם
באות "דרוגולין"

 

האמנית המלַווה את הגיליון היא מיה זֵר.

ל-28 עותקים יצורף חיתוך עץ של

האמנית, שנדפס על ידי

עוזי אגסי, חתום

וממוספר

 

 

האמנית המלַווה: מיה זֵר / רישומי עיפרון

 

רשימת משתתפים:
עֻזי אגסי - "קריסת המושבה" ומצבהּ של היצירה האמנותית            

אדם זגייבסקי - שני שירים בתרגום דוד וינפלד    

אשר רייך  - שני שירים          

גוטפריד בֶּן - חמישה שירים בתרגום אשר רייך     

גונזלו רוֹחאס - שני שירים בתרגום מואיז בן הראש           

יוסי יזרעאלי - מִתּוֹךְ יוֹמָנֵי הַמֹּחַ שֶׁל מַר זַנְגְבִיל שירים         

יוסי גמזו - איש קטן שקומתו קומת-ענק מסה על פגישה עם בּוֹרְחֶס   

אילן בושם - עשרה שירים     

רחל ורדיגר-סטפק - ארבעה שירים      

ריצ'ארד וילבור - תּוֹלַעַת מְדִידָה שיר בתרגום רפי וייכרט     

רפי וייכרט - פְּגִישַׁת מַחְזוֹר, יוֹבֵל לְבֵית-הַסֵּפֶר שיר             

אמנון שמוש - ייסורי איזאק סיפור אמיתי            

רמי סערי - שלושה שירים     

פבלו נֶרוּדָה - ארבעה שירים מתוך "אבדון" בתרגום טל ניצן            

יקיר בן-משה - אֶגְרוֹף שֶׁל יֹפִי קָפוּץ וּמְרֻכָּז שיר     

יובל פז - אחד-עשר שירים     

חגית גרוסמן - הציפור הכחולה סיפור   

הרמן מלוויל - אוֹת לַבָּאוֹת שיר; תרגום מאנגלית והארות: יהונתן דיין   

רחל חלפי - ארבעה שירים    

רועי שניידר - שישה שירים    

ליאור דיין - שלושה שירים     

רוני סומק - שיר ויצירה בטכניקה מעורבת          

ויסטֶן יוּ אוֹדֶן - שלושה שירים בתרגום שי אריה מזרחי       

דורית ויסמן - רוֹטֶרְדַם, יוּנִי 2009 שיר  

חגי הופר - שני שירים          

יעל פינקוס - ארבעה שירים   

נורית לבנון - שני שירים        

ניקולא י. אורבך - שלושה שירים          

כַּרְמָה רִיֶירָה - את הים כעירבון סיפור בתרגום איתי רון      

סוֹפי קאבּוֹט בְּלֶאק - הוֹן עַצְמִי שיר בתרגום נָוִית בראל      

אמל אַל ג'וּבּוּרי - רְעָלָה שֶׁל דָּתוֹת שיר בתרגום נָוִית בראל

דרור בורשטיין - חמישה שירים קצרים

יעקב ברזילי - חמישה שירים

דָרָה בַּרְנאט - שני שירים בתרגום גילי חיימוביץ' 

גילי חיימוביץ' - ארבעה שירים          

איתי שטיינברג - ארבעה שירים         

אסף אסולין - ארבעה שירים 

גרא טוביה - שני שירים      

דוד אדלר - שני שירים       

לאה זהבי - שלושה שירים   

עמיחי שלֵו - שני שירים       

מורן אריה - שישה שירים    

סברינה דה-ריטה - שלושה שירים      

עינת ברזילי - ארבעה שירים

ענת קוריאל  - שלושה שירים

צביקה יעקבי - שני שירים    

רינה סופר - שני שירים      

פוֹרוּק פארוֹחְזאד - שני שירים תרגום מפרסית והארות: אילנה לבוביץ          

רבקה ג. לייפציג  - שירים על אמא     

רות גזית ארגוב - שישה שירים         

צבי גבאי  - שני טקסטים ערביים על 'האביב הערבי'; תרגום והארות            

מירון ח. איזקסון - שלושה שירי קוֹלוֹת

תלמה דינשטיין - שמונה שירים         

שֶל סילבֶרסטין - הַקְשֵׁב לָאִסּוּרִים שיר בתרגום משה ארלנדור        

 

---

עֻזי אגסי

 

"קריסת המושבה" ומצבהּ של היצירה האמנותית

 

                                                           "אם הדבוֹרים ייעלמו,

                                               ייוותרו למין האנושי רק ארבע שנות קיום"

                                                                                         אלברט איינשטיין

 

קיימות תיאוריות רבות על גורמי התופעה ששמה "הפרעת התמוטטות המושבה", או "תסמונת קריסת המושבה" (Colony Collapse Disorder), תופעה שבה דבורים-פועלות, המאכלסות כוורות או מושבות של דבורת-הדבש, נעלמות במפתיע ומביאות בכך לחיסול המושבה כולה.

לאחרונה, במחצית ממדינות ארה"ב הדבורים הולכות ונעלמות. 70 אחוזים מן הכוורות בחוף המערבי ו-60 אחוזים בחוף המזרחי – ננטשו לחלוטין. התופעה התגלתה לראשונה בסתיו שחלף, ומאז התפשטה לגרמניה, לשוויץ, לפורטוגל, לאיטליה ולספרד, ולאחרונה דוּוח שגם בבריטניה טוענים כוורנים כי מחצית מן הכוורות שלהם נמצאו ריקות.

אם תימשך המגמה הזאת, עלולות להיות לה תוצאת מחרידות, משום שחלק ניכר מן היבולים בעולם תלויים בדבורים המאביקות את הצמחים ומַפרות אותם. ד"ר דיואי קרון (Caron), מומחה לחרקים באוניברסיטת דלאוור, אומר בפשטות: "בלי דבורים אין יבולים".

יש התולים את האשם בצמחים המהונדסים גנטית, אחרים מדגישים את השפעתן של הקרינה הסלולרית ושל ההדברה. ויש גם נגיף שמוחזק כאחראי להפרעה. אבל המשותף לכל התיאוריות הוא מצב דחק הנובע ככל הנראה משינויים לרעה בסביבה. לדברי קרון, הדבורים אינן מתות אלא פשוט נעלמות בלי להותיר זֵכר. עובדה זו מגבירה את החשש בדבר קיומן של תופעות קוסמיות בלתי מוסברות.

התופעה הזאת ממקדת את תשומת הלב של מדענים ומומחים מתחומים שונים, אבל בראש ובראשונה היא מעסיקה את אלה הגורסים כי הדבורים הן יצורים רגישים במיוחד מבחינה אקולוגית, ומשום כך הן מייצגות באופן קיצוני את מה שחוֹוים למעשה כל היצורים על פני כדור הארץ, העמידים יותר מהן לתופעות קוסמיות שאינן ידועות לנו עדיין.

במובנים רבים, בני האדם דומים לדבורים ועשויים להתאים לקריטריונים של "יצורים רגישים". האם פירושו של דבר שאותה תופעה צפויה להגיע גם אלינו? ואולי היא כבר קיימת בנו, וכבר מתבטאת בתחומים שבהם אנחנו "רגישים" במיוחד? הזעזועים המפתיעים במדינות ערב, "מחאת האוהלים" שפרצה אצלנו בתנופה יוצאת דופן דווקא בקיץ האחרון, ואולי זעזועים נוספים ומפתיעים שיפקדו את האנושות בעתיד הקרוב... – האם יש קשר בין הדברים?

ומה באשר למצבהּ של היצירה האמנותית? אולי גם כאן יש קשר לתהליכים הקוסמיים הבלתי מפוענחים שהזכרנו?

האם סכנה של "קריסה" מאיימת גם על היצירה האמנותית? ואולי להפך – אולי איוּם הקריסה בחברה האנושית עשוי להיטיב עם היצירה האמנותית? ובכלל, האם היצירה האמנותית היא גורם מושפע או משפיע; האם היא סממן נִלווה להתפתחויות אנושיות מדאיגות, גלויות וסמויות, או שמא היא

מלַבּה התפתחויות כאלו? ואולי ממילא אין לנו כלים להגדיר מגמה 'טובה' או 'רעה' בכל הנוגע למצבהּ הכללי של היצירה האמנותית?

"תסמונת קריסת המושבה" אינה עניין מקומי ואינה מוגבלת לעולמן של הדבורים. מומחי אקולוגיה מזהירים שבטווח הארוך לא ניתָן לתחוֹם אסון סביבתי לאזור גיאוגרפי מוגדר. בעיות סביבתיות מתאפיינות בפרופיל רב-תחומי שבו הדברים שלובים זה בזה: כל פגימה באזור אחד משפיעה גם על האחרים ויוצרת סחף שעלול להוביל לאסון. המקרים האלה גם ממחישים עד כמה העולם 'קטן' ואיך הוא בעצם דומה לגוף האנושי, שבו מחלה במערכת אחת מחלישה את המערכות האחרות.

נוכל לפתח תיאוריות שונות ולמצוא להן חיזוקים שיוכיחו את השקפתנו, אבל בסבירות גבוהה ביותר אפשר להצביע על הגורם העיקרי לתסמונת של "קריסת המושבה": התערבותו של האדם בתהליכים טבעיים. פגיעה באיזון האקולוגי עלולה להביא להיווצרותן של תופעות קשות ביותר בצומח, בבעלי החיים ובאנושות.

יש לבחון מחדש את התערבותו של האדם בתהליכים טבעיים ואת נסיונותיו להשפיע עליהם בדרכים שונות. ייתכן שהזמן פועל לרעתנו ומקדים אותנו הרבה יותר מכפי שאנחנו משערים. אולי הדבורים יודעות משהו שאנחנו עדיין לא יודעים; ואולי מצבהּ של היצירה האמנותית הוא כבר השתקפות של תהליכים נסתרים באקולוגיה של הרוח האנושית.

העיתון הבריטי אינדיפנדנט מצטט את אלברט איינשטיין שאמר כי "אם הדבורים ייעלמו, ייוותרו למין האנושי רק ארבע שנות קיום".

ומה על היצירה האמנותית?

---

רותי גזית ארגוב, שיר והערה ועוד חמישה שירים

nrg מעריב | הבלוג של רן יגיל 8.2.2012

נא הכירו! רותי גזית ארגוב - משוררת

שיר והערה ועוד חמישה שירים מתוך "שבו" החדש בעריכת עֻזי אגסי

רות גזית ארגוב

נוֹיְמַן

נוֹיְמַן הָיָה הַשָּׁלִיחַ

שֶׁל הַצַּרְכָנִיָּה.

נוֹיְמַן הָיָה מִשָּׁם.

הָיָה שָׂם

מַקֵּל כְּבִיסָה מֵעֵץ

בִּקְצֵה הַמִּכְנָסַיִם

כִּי פָּחַד לְהִתָּפֵס

בַּשַּׁרְשֶׁרֶת שֶׁל

הַתְּלַת אוֹפַן.

לוּ הַיֶּלֶד הַמֵּרִים יָדָיו

הָיָה נִצַּל

הָיָה גָּדֵל לִהְיוֹת

כְּמוֹ נוֹיְמַן

(אוּלַי לֹא

בְּשָׁחוֹר לָבָן

אֲבָל לָבֶטַח

בֶּז' וְחוּם)

לֹא יָדַעְתִּי כְּלוּם

עַל נוֹיְמַן חוּץ מִמַּה

שֶּׁזֶּה עַתָּה סִפַּרְתִּי

כְּשֶׁהָיָה נוֹשֵׂא

אֶת הַמִּשְׁלוֹחַ פְּנִימָה

בִּמְהִירוּת וּבְמַבָּט מֻשְׁפָּל

הָיָה עוֹבֵר בִּי רַעַד:

מַגִּיעַ לוֹ, לְנוֹיְמַן,

שֶׁיְּשָׁרְתוּ אוֹתוֹ, וְלֹא לְהֵפֶךְ,

אַחֲרֵי מַה שֶּׁעָבַר

וּפַעַם אַחַת הָיָה נִדְמֶה לִי

שֶׁאוּלַי חִיֵּךְ אֵלַי,

וּבְפִיו

שֵׁן זָהָב

זָרָה

 

 

הערה:

 

לא מזמן היה יום השואה הבינלאומי, והנה שיר דיוקן יפה הנוגע בנושא. הדוברת בשיר משימה את האני כביכול בצד ומתארת לנו בלשון פיגורטיבית ומקורית מישהו שנחרת בזיכרונה, שנטבע שם מהילדות הרחוקה, אז הרשמים היו עזים. בשיר מתואר ניצול שואה שהגיע לארץ והפך לשכיר קשה יום, שליח.

יפה הזיכרון הקטן של מקל הכביסה התופס את שולי המכנסיים, לא להיתפס בשרשרת האופניים, שאפשר יהיה לברוח במהירות בשעת הצורך. יפה גם השימוש בצבע (שחור לבן לבז'-חום, צבע דהה, כשגרת החיים אחרי הזוועה) בכל מה שקשור לצילום הנודע, אחד מסמלי השואה, של הילד המרים את ידיו באין אונים ובפחד. אגב, יש ויכוח לגבי זהות הילד, אבל הסברה המקובלת היא שהוא אכן ניצל. עם זאת, בזיכרון הקולקטיבי שלנו הוא מסמל את כל אותם ילדים שלא שרדו.

לבסוף יפה בעיניי האימה המרומזת של הדוברת הכרוכה במחשבה של מה היה על נוימן לעשות כדי לשרוד שם, היא נרמזת בשן המנצנצת. וגם השם, נוימן, איש חדש, עומד בקונטרפונקט לדמות המתוארת.

השיר לקוח מתוך כתב העת "שבו", גיליון 24, בעריכת עֻזִּי אגסי. רותי גזית ארגוב היא בוגרת הסדנה של המשוררת רחל חלפי, מפרסמת משיריה בבמות ספרותיות ומלהקת שחקנים במקצועה.

 

הנה עוד חמישה שירים של רותי גזית ארגוב מתוך כתב העת "שבו" החדש:

 

דּוֹדָה הֶרְטָה

 

דּוֹדָה הֶרְטָה הִתְרַגְּלָה

לִסְחֹב אֶת הִתְקַצְּרוּת רַגְלָהּ

דְּחוּסָה בִּמְחוֹךְ הַנַּעַל

בֵּין שְׂרוֹכִים קְרוּסִים

וְזִכְרוֹנוֹת הַלָּאגֶר,

Aber אֶת אָחִי בַּעֲגָלָה

הָיְתָה סוֹחֶבֶת

דּוֹדָה הֶרְטָה הַיְיטָה
לֶאֱכֹל בָּנָנָה בַּגִּנָּה שֶׁל מָסָרִיק (תָּמִיד מִלְּעֵיל)

שְׁתֵּי מַסְרֵקוֹת נוֹעֶצֶת בָּרַקּוֹת

בַּמַּחֲנוֹת שׁוּם מַכְבֵּנוֹת כְּבָר לא צָרִיךְ

הָיוּ בּוּכְנוֹת הָלַךְ שֵׂעָר בְּבּוּכֶנְוַלְד

עַכְשָׁו הִיא לְהַרְאוֹת לַגֶּרְמָנִים

שֶׁהִיא פֶּדַנְטִית פּוּנְקְט,

לא מְשֻׁגָּע, וְעוֹד בָּנָנָה לְתִינוֹק

נוֹתֶנֶת הֶרְטָה, דַּי בּוֹכֶה!

הִיא לְנַדְנֶדֶת עֲגָלָה בְּנַעַל כָּכָה מְגֻשָּׁם

מָה הֵם עָשׂוּ לָךְ שָׁם

עַכְשָׁו יֵשׁ דּוֹדָה הֶרְטָה חָרוּצָה

כְּבָר לֹא רוֹצָה, רַק פּוּנְקְט בַּזְּמַן

חָשׁוּב הָרֶגֶל זֶה חָזָק גָּרוּב

בְּנַעַל עִם תַּחְתִּית כְּפוּלָה,

וְלִי הָיְתָה מַזָּל גְּדוֹלָה

עַכְשָׁף תֹּאכְלוּ בָּנָנָה

וְאַחַר כָּךְ שְׁלַאף

.1 Aber - בגרמנית: אֲבָל, אם-כי

.2 הַיְיטָה - "לטייל" בשפת התינוקות

.3 שְׁלַאף - בגרמנית: שֵׁנָה

 

אִידָה

 

אַחֲרֵי שֶׁקִּלְּלוּ אוֹתָהּ בְּפּוֹלָנִית

וְחִסְּלוּ לָהּ מִשְׁפָּחָה בְּפּוֹלָנִית,

אַחֲרֵי שֶׁהֶחְלִיפָה אֶת הַפּוֹלָנִית

בְּעִבְרִית רְצוּצָה

מַחְלִיפָה לָהּ עַכְשָׁו חִתּוּל

פָּאנִי נִיאֶבְסְקָה

שׁוֹהָה חֻקִּית

אֶלֶף מָאתַיִם שֶׁקֶל בְּחֹדֶש

מְסָרֶקֶת בַּעֲדִינוּת

מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהַשֵּׂעָר

לִפְנֵי שֶׁהֵן יוֹצְאוֹת אֶל הַגִּנָּה

לְהִתְכַּרְבֵּל

בַּשֶּׁמֶשׁ שֶׁל יִשְׂרָאֵל

 

דִּיּוּר מוּגָן

 

בֵּית שַׁלְוָה, מְצוּלוֹת-יָם

מִסְפָּר 1 גִּבְעָתַיִם. מְאֻיָּם,

חוֹלֵשׁ עַל הַמִּסְדְּרוֹן

מִשֻּׁלְחָנוֹ הָאַפִּיפְיוֹרִי

טֶרִיטוֹרְיָה אַחֲרוֹנָה בִּדְעֹךְ הַזִּכָּרוֹן

שֶׁעוֹד הִצְלִיחַ לְסַמֵּן. כָּל כָּך זָקֵן,

שְׂבַע מְרוֹרִים

שְׂבַע פֵּרוּרִים בְּזָוִיּוֹת הַפֶּה

וְהַפָּנִים הָאֲפוֹרִים

וְהַמַּבָּט הַמְעֻנֶּה

מֵעַל לְכוֹס הַתֵּה

מוֹחִים בְּהֶרֶף,

תְּקוּפוֹת זְקוּפוֹת

מַצִּיעַ לִי מִמְּזוֹנוֹ

(לֹא יְכוֹלָה, כְּאִלּוּ הַזִּקְנָה הִיא חַיְדַּקִּית)

הוּא נֶעֱלָב וּמְצַמְצֵם גְּבִינָיו.

בְּאוֹר הַנֵּיאוֹן הַבָּהִיר

יוֹשֵׁב סָבִי שֶׁלֹּא נוֹתַר לוֹ מַה לָּתֵת

אָבוּד כַּמֶּלֶךְ לִיר

 

הִלּוּךְ מָהִיר

 

אֶחָד אֶחָד מְטַפְטְפִים מִן הָרִיצָה

הַנְּעָרִים בְּנֵי שְׁלֹש-עֶשְׂרֵה אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה,

גּוּפָם עַל קַו הַתֶּפֶר

סֶקְסְאַפִּיל רִאשׁוֹן נִנְעָר

מֵהַשֵּׂעָר

אֲוִיר הֵם מְנַסִּים לִתְפֹּס

לְהַסְדָּרַת הַקֶּצֶב,

אֵיךְ אֲנִי אוֹהֶבֶת

לְהָרִיץ לָהֶם קָדִימָה אֶת הַשָּׁנִים

תּוֹקַעַת לְאֶחָד סִיגַרְיָה

וְאִשָּׁה חוֹשֶׁקֶת,

הָאַחֵר תּוֹלֶשֶׁת מִגִּילוֹ

שׁוֹתֶלֶת בֵּין כָּתְלֵי הַכֶּלֶא,

פּוֹקֶרְפֵיס שׁוֹתֵק יוֹרֵק.

בְּסוֹף הַטּוּר הוֹלֵךְ הַחְנוּן

נְטוּל זֵעָה עִם שֶׁלֶט:

"זְהִירוּת, רָצִים בַּדֶּרֶךְ"

מִי מֵהֶם

יַחְתִּים אֶצְלוֹ כַּרְטִיס,

וּמִי יִרְצֶה לְהִתְבּוֹנֵן

בְּכָל רָצֵי הַדֶּרֶךְ?

 

אִשָּׁה, רְחוֹב, זְמַן

 

מְתוּחָה עַד קְצוֹת אָזְנֶיהָ

הִתְהַדְּקָה אֶל תּוֹךְ עַצְמָהּ

חוֹסָה בְּצֵל סַכִּין

חוֹסֶכֶת לִמְסִבּוֹת הַבּוֹטוֹקְס

אֵין לָהּ גִּיל

בְּתוֹךְ עֵינֵי בְּרִיזִ'יט בַּרְדוֹ שֶׁלָּהּ קְרוּעוֹת בַּפּוּךְ

אֲפִלּוּ שֶׁצּוֹלַעַת

וּבְיָדָהּ גְּלִילֵי הַלִּילִי טוּאָלֶט

רוֹאִים אֶת טַיְגֶר לִילִי מְקֻמֶּרֶת

וְשׁוֹמְעִים אֶת הַגְּבָרִים

שֶׁנִּכְמְרוּ, שֶׁנִּטְרְפוּ.

 

---

 

"כתב העת "שבו" מייצג כביכול את הסדר הישן, את האמונה בתוקפן המוחלט של האסתטיקה הגבוהה, של ההקפדה הלשונית והטיפוגרפית; את העדפת המיקרו הרגשי על המקרו הפוליטי; את האמונה בתיקון רוחני, אם רוצים. עם זאת, גם עורך "שבו", עזי אגסי, נדרש בפתח גיליונו החדש למחאה החברתית, למצב הגיאו-פוליטי."
ארז שוייצר, דברים שבשירה. מוסף ספרים, הארץ 4.1.2012

 

---