• אבן חושן

לעשות אהבה עם נייר

הארץ

גליון יום שישי  יום שישי 28 באפריל 2000

 

לעשות אהבה עם נייר

בחודש הבא תיפתח בירושלים תערוכה של ספרי אמן, שלצד ספרים המשמשים חומר גלם אמנותי הם דוגמה לעיסוק המקשר בין הספרות לאמנות הפלסטית.

רק מי שאינו אוהב ספרים אמיתי מסוגל לראות בספר מכל אחסון סטנדרטי שבתוכו סדורות שורות של מילים.  המכורים יודעים שלספר גם יש היבט טקטילי, הוא מזמין מגע, יש לו צבע וריח והשילוב שלו ביצירת אמנות פלסטית מוליד משהו חדש, שהוא מעבר ליכולתן של מלים לצייר תמונה.

בסדנת ההדפס בירושלים תיפתח בחודש הבא תערוכה של ספרי אמן – אחד הז'אנרים הוותיקים והפופולאריים בקרב מי שמשלבים את האהבה לספר ולאמנות הפלסטית.  ספרי אמן, ספרים שהם עצמם יצירות אמנות, רואים אור בדרך כלל במהדורות מצומצמות, ולעיתים בעקבות שיתוף פעולה של האמן הפלסטי עם הסופר או המשורר שיצירתו שימשה השראה ליצירה.  בסדנת ההדפס, החוגגת בימים אלה 27 שנות פעילות, כבר מוצבת תערוכת הספרים, אולם היא תיפתח לקהל כשיושלם הקטלוג, אשר יופק- כך אמר מנהל הסדנה, אריק קלמניק- במתכונת מיוחדת של ספר אמן, בסדנה עצמה.

בין היצירות הפלסטו-ספרותיות שיוצגו שם יהיה אפשר למצוא ספרים שהם קופסאות זעירות, פרי שיתוף פעולה של ציירים והמשוררים האהובים עליהם (בין היתר, לארי אברמסון, תמרה ריקמן ורענן לוי והמשוררים אהרון שבתאי, דן פגיס ואדמיאל קוסמן): ספר שהוא תיק של עלים מיובשים שאסף לארי אברמסון מן הצמחייה הסובבת את הסדנה: "טלה", ספר של יצחק לאור ויגאל תומרקין, הכולל שמונה שירים ושמונה תחריטים, וספר של הלנה מרקסון המוקדש למשורר דילן תומאס.  ספר אחר בתערוכה נעשה בשיתוף פעולה עם המוסיקאי ג'ון קייג': הלה איפשר לשני יוצרים לבחור סיפור שכתב.  יהודה מקלף עיצב גופן מיוחד לספר ומיקם את מלות הסיפור על פי הקומפוזיציות המוסיקליות של קייג', וגרי גולשטיין אייר.  "בעיני ספר זו אהבה גדולה וחירמון  אדיר", אומר קלימניק.  "זה לעשות אהבה עם תוכן, אבל גם עם נייר, עם חומר, משהו שעובד על כל החושים".

בעיני עוזי אגסי, בעליה של הוצאת "אבן חושן" המתמחה במה שהוא מגדיר "ספרים ביבליופיליים", צורה ותוכן אינם ניתנים להפרדה.  סדרות הספרים שהוא מוציא לאור, הנושאות את שמות תריסר אבני החושן, נועדו להיות יצירות אמנות בפני עצמן, בין שהן מודפסות על נייר מיוחד, בטכניקות אומנותיות שונות, ובין שהן משלבות בתוכן עבודות חרסינה, פיסות מתכת ועוד.  באיגרת לחובבי הספר שהפיץ, אגסי מצטט את גאסטון בשלרד, שקרא בשם "חולמי המילים" לכל מי שרואה במילים חפצים בעלי צורה וצבע.  "בעידן האינטרנט חשוב מאוד שנוכל לחוש את הספרים ולא רק לראות אותם על המסך", אומר אגסי.

ברשת דווקא אפשר למצוא לא מעטט אמנים הבוחנים את המושג "ספר אמן".  המוזיאון לאמנות מודרנית בני-יורק מציג שם תערוכה גדולה של יצירות שחומר הגלם שלהן הוא ספרים, ואוניברסיטת סירקוז, אחת מרבות המציעות קורסים העוסקים במעמדו של הספר בתרבות ובאומנות, מציגה ברשת פרויקט רב משתתפים, שבו בין היתר מוצג ספר עשוי פלחים כתומים בהשראת התפוז המכאני.

תערוכה מקוונת נוספת ושמה "נשות הספר" מציגה עשרות עבודות של אמנויות יהודיות, המטפלות בשורשי המשפחה שלהן ובמסורת היהודית באמצעות ספרי אמן כאלה.  אחת מהן, אלנה סטיף, בנתה מדפי ספר משאית ועליה הטעינה תמונות משפחתיות עתיקות.  מאז 1997 נודדת ברחבי ארה"ב תערוכה של יותר מ- 200 יצירות כאלה, הנושאת את השם "להלביש את הטקסט".

גרי גולדשטיין עובד כבר שנים רבות עם ספרים כחומר גלם ליצירות בתחום האמנות הפלסטית.

בשנות השמונים השתמש בעיקר בספרים מוכנים, ספרי שירה, אמנות, פנקסים ויומנים, ומאוחר יותר המשיך לעבוד על דפים שנפרקו מכריכתם.  "במשך השנים לבשה העבודה הזאת אופי של יומן", הוא אומר.  "יש משהו אינטימי בתנוחה של הספר.  בניגוד לתמונה שתלויה על הקיר והצופה יכול לעמוד מולה עם הידיים בכיסים, ספר מחזיקים ביד, רוכנים מעליו, התחושות הפיסיות אחרות לגמרי".  גולדשטיין מגדיר את טעמו בספרים "אקלקטי לגמרי", ומספר כי במשך השנים הפסיק להשחיר דפים בטוש ולהשתמש בקולאז'ים, עבודה על התמונות בספרים עצמם, מדבקות, מחיקה בטיפקס ומה לא.

אף שהיה משוכנע שהוא נמשך רק לצורתם ולנוכחותם הפיסית של הספרים, גילה להפתעתו כי הוא מושפע מאוד גם מתכניהם.

"במשך העבודה גיליתי כמה משפיע עלי שמו של הספר.  עבדתי גם על ספרים שהיו בהם הקדשות, שרידים של חיים קודמים, נגיעות של אנשים אחרים שהותירו בספר רישום משלהם, ולפעמים תוך כדי עבודה קראתי חלקים מהספר, כך שלא יכולתי להימנע מלבטא את התחושות הפנימיות שעורר בי התוכן".  ההתייחסות לתוכן באה לידי ביטוי גם בעובדה שגולדשטיין כמעט שאינו נוגע בספרים הכתובים עברית.  העבודות שלו הוצגו בארה"ב, אנגליה, הולנד ועוד, ורק בארץ, הוא אומר, מתעוררות בצופים תגובות שליליות לעצם העובדה שמישהו נוגע בספרים.  "אנחנו מושפעים ממסורת הגניזה ומשריפת הספרים אצל הנאצים.  אלה חוויות במודעות שלנו כעם, ולכן עבודה עם ספרים בעברית מעוררת אצלי תחושה גופנית לא נכונה".

גם אברהם אילת מטפל כבר שנים ארוכות בספרים, כאלה שהוא מוצא בשוק הפשפשים של חיפה, הסמוך לסטודיו שלו.  בכרך אחד של "הארץ שלנו" הוא שתל זוג סנדלי ילדים ועל דפי לקסיקון עברי ישן בנה קונסטרוקציה תלת מימדית המגרשת בין הערך "דבש" ("שפת הדבורים, השפה של הטבע") לערך "דגה" ("שפת האמנות").  אילת, המגדיר את עצמו "ארכי נובר", אוהב את המתח שנולד כתוצאה מהשילוב בין הספר, המייצג בשבילו את השפה, השכל, ההגיון, ובין החושניות והיצר המעורבים ביצירה הפלסטית.  אף על פי שהוא בוחר את הספרים בשוק על פי גודל, משקל וצבע, הוא אינו יכול שלא לעיין בהם, ואת אלה הנוגעים ללבו הוא אינו מסוגל לחתוך ולגזור.

באחד מחיטוטיו בשוק התגלגל לידיו יומן של ניצול שואה שראה אור בהוצאה פרטית.  לאחר הקריאה לא רק שלא היה יכול לטפל בספר, "הרגשתי שאני מוכרח להתחשבן עם הספרות הגרמנית, והתעורר בי יצר מאוד פרימיטיווי לצקת לתרבות הזאת עופרת ישר לגרון, כמו בימי הביניים".  היצר הזה תורגם לבסוף לעבודה אירונית מתוחכמת יותר.  בסדרה של כרכים מכתבי גתה חצב אילת צורה שהיא ספק דמעה ספק בצל, ובתוכה שתל תמונות מספר הדרכה רפואי.  לעבודה, שבה נראים דוגמן שאינו מתייסר ממש, ודמעות שספק אם הן אמיתיות, הוא קרא "ייסורי ורתר הצעיר".  אילת רואה בעבודה על ספרים סוג של מיחזור, גלגול של יצירה אנושית אחת לקיום חדש, והפיכתן של מלים, שהן מרכזיות ביצירה היהודית, "למשהו ויזואלי כאילו גויי לגמרי".

השוני הזה בגישה לספרים מתבטא גם באופן שבו מופצת אמנות כזאת בארה"ב, למשל.  לביאה שטרן, חברת מערכת "סטודיו" המלמדת תיאוריה וביקורת אמנות בבצלאל ובמדרשה לאמנות בבית ברל, אומרת כי לעבודה עם ספרים יש פן לא אנין ולא סחיר.  לדבריה, בשנות החמישים והשישים בניו יורק היה גל גדול של אמנים שעבדו עם ספרים כי הם חיפשו חומים עניים ודלים, ממש כמו אלה שיצרו יצירות Mail Art על מעטפות וגלויות דואר.

"בשביל האנשים האלה", היא אומרת, "יצרתי ספרים היתה צורה של תקשורת המונים.  ב- Printed Matter , אחד המרכזים הגדולים של ספרי אמנים בניו-יורק, מוכרים כל ספר בחמישה דולר, הספרים האלה מוצגים בכל ספרייה ציבורית, ויש מקומות שבהם הם אפילו לא מונחים בוויטרינות.  הקהל מקבל כפפות לבנות ומתבקש לדפדף.

"מאיר אגסי היה האמן היחיד בארץ שהפיץ את היצירות שלו בגרוש וחצי, ולא במהדורות יוקרתיות.  הוא הדפיס במחשב, כתב את הטקסטים ושלח לאנשים כדרך ליצור קשר איתם.  פניתי אליו לפני כמה שנים כשאצרתי תערוכה של ספרים בבית הספר קלישר, והוא אפילו הופתע שמישהו רוצה להציג את הספרים שלו.  לתלמידים של היום", אומרת שטרן, " אין אותו היחס הבסיסי של כבוד לספרים ולהערכתי, אנשים כאלה, שרוצים לבטא את הרעיונות שלהם בתפוצה גדולה וכנגד כל הכללים של כלכלת השוק, יעשו במקום אמנות על ספרים אמנות באינטרנט".

עבור לתוכן העמוד